הבית הלבן / עיר האנשים 81-83 

(גברים ונשים כבני אנוש) 

סמלים/תרבויות/זהויות/אמנות

1. לשוט בים של אלימות (א) סרט/מוצג 8 81 (1845-1945)

2. "שום מקום" (ב) סרט/מוצג (1968-1945) 1982

3. לחיות כאן ולהמשיך לנדוד (ג) (קסטה/טקסט (2 ש') (1973-1968)

4. אמנות  (1973-1968) אהבה/אפרטהייט / (1983)  (סרט/מוצג)

מימד חדש להיסטוריה של האמנות

לוקאלי-בינאלומי / שתיקות (80-82) למה שתקתי? איני מתנצלת – הרבה מאד חייבים לי התנצלויות. הכל מחוסר הבנה. מעט רוע לב מכוון. גם אני לא הבנתי הרבה הרבה מאד; מעט מאד. עד לפני כשנתיים שום דבר על ההיסטוריה של המשפחה. אני מתביישת. כאשר אני מראה את הסרט – היו כאלה שבכו ואמרו ששום צילום משפחתי לא נותר להם ושאינם יודעים דבר על המשפחה; גורל שנכחד ושהכחדנו – אנו – לא רצינו לזכור הרע והרדיפות שהיו (לא נעים להיות הנרדף) לקח לי שנה לבנות מחדש את כל הפסיפס שנעלם: עצם תהליך המאמץ והמציאות ותהליך הבניה מחדש; לפענח טירוף שנמוג ולהעלות אותו בעוב! נסעתי עד למזרח גרמניה (כפר קטן ליד מגבורג) - איך הגעתי לשם ביום של חום כבד יותר מאשר בארץ) למצוא את המטפלת הזקנה של אבי מתקופת ברלין של שנות העשרים שהייתה מעין אמא אולטרנטיבית לאמו של אבי שניהלה סלון מסגסג ופרנסה את המשפחה. על על אף שהם עברו את כל תקופת הנאציזם ואת המעבר לקומוניזם - עדיין האלבום המשפחתי של יוהנה היה בשלמותו ורק צלבי הקרס נעלמו האמנות;) אמת זאת היתה רחוקה (כל גרמני לא יהודי היה חלק מהמציאות או יותר נכון - מהתרבות הארית-!!)

עד סוף שנות השבעים (סוף 80) חשבתי שעצם התוצאה האמנותית היא זאת העומדת לשיפוט "ברוטו" וכשם שאני דורשת מעצמי את מקסימום המקצועיות בקונטקסט אמנותי מקומי ובינלאומי (כן ציפיתי שכך יהיה מאנשי מקצוע ומחובבי האמנות;) 

אמת זאת הייתה רחוקה מהמציאות או יותר נכון-שום מציאות) השנתיים האחרונות היו שנות התהפוכות המשמעותיות ביותר והמבלבלות ביותר. הרבה מאוד דברים קרו בפוליטיקה (כתוצא ישירה של החרם הנפט ומלחמת אוקטובר; לגבי מלחמת לבנון החלה למעשה ב-1980 ב- כאשר התקיים הסימפוזיון הבינלאומי ואנחנו האמניות אשר באו מכל העולם הוזמנו לבמה לדבר על יצירתנו (אני הצגתי את "אשדודה" וחלק מפרויקט "מאהל החולות + אוהל חולי בחלל בשם "טרירטוריה אבודה"; בתור ישראלית הותקפתי קשות ע"י אנשים מהעולם השלישי על כל הצרות שישראל עושה (מכירות נשק לכל מיני מדינות קיקיוניות) כמו כן היו הערות בנוסח: "מה עושה ה"אירופאית" הזאת שם; מאידך ההתעניינות אשר הייתה כלפי המוצג עצמו ע"י בתי ספר לאמנות, אמנים צעירים, אמנים מארצות קטנות (אמרתי בסימפוזיון שאינני נציגה של הממסד הישראלי ויותר מכל העבודה שלי היא "השופר" של הקולות הדוממים של המיעוטים או של התרבות הפריפרלית) לאחר הסימפוזיון ניגשו אלי אמנים מארצות קטנות כגון אירלנד, לבנון, אוסטרליה ואמרו שאני "דגם" עבורם והתקווה שגם קולותיהם יישמעו בעתיד באמצעות יצירתיהם/ן.

על אף הקטלוג המפורט של המבקרת לוסי ליפארד וההקדמה של מרגרט הריסון (אשר הדגישה את הפער בין הזרם המרכזי הבריטי שהוצג בניו-יורק לבין הזרם האחר האולטרנטיבי הפוליטי, פמינסטי אשר אינו מתנצל וקד קידה בפני האמנות האמריקנית על אף הקטלוג הביקורת כמעט ולא התייחסה לעבודתי (לא לבריטיות, לא לצרפתיה ולתורכיה ) תולדות האמנות כפי שהיא נלמדת בכל האוניברסיטאות בעולם והביקורת של האמנות העכשווית אשר תהיה ותהווה את ההיסטוריה של המחר נלמדת באופן אונילטראלי (אוניברסליות הזהה בכל ארץ וארץ ובעצם נושאי האמנות "והקודים" הידועים שלה) ונקראת באופן זהה בכל מקום בעולם ומתייחסת לזרמים המרכזיים במרכזים הבינלאומים וניזונה מהאינפורמציה אשר מתפרסמת בעיתוני האמנות הבינלאומים אשר רואים אור ברובם בארה"ב ובשפה האנגלית; כל מיעוט או כל קבוצה אשר שפתה אחרת אינה קיימת במטרה אידיאולוגית ברורה של קשירת אמנותי עם הנעשה כאן; היינו לוותר מתוך הכרה במרכז הבינלאומי של לונדון ואז (הייתה לי כבר אז גלריה לציור) או הגרמני (חייתי כ 3.5 ש' בגרמניה, באאכן) - באותה עת הייתי מעורבת באוונגרד של לונדון שהייתה מרכז לאמנים אמריקאים "גולים" אשר נאלצו לברוח מהמקתיניזם ויצרו את ה "ליווינג תיאטר" למשל ואת ההפנינג הראשונים דווקא בלונדון. כמו כן החלו להגיע הסנוניות הראשונות של של האמנות האמריקאית החדשה ("הניו יורק סקול" של שנות השישים) שהיוו אז חידוש עצום באמנות ועדיין בלתי מוכרים (פרנק סינטרה, מוריס לואיס ברנט ג'ונס ואחרים) ויצרו או נתנו את תחושת החופש ומהרחבים; אולם מה שהיה משמעותי יותר לגבי היה שכאשר הייתי בפנימייה בלונדון כחלק מהתיכון שלי -רצתי בערבים ללמוד ציו בפוליסקניק והייתי מעורבת בקבוצת האנטי אטום הראשונות; שנת 68 היא השנה "שיצאתי" מנישואין ממוסדים והשנה שאיבדתי את אחי(נפל בצבא) - (לאורך חיי שאלו אותי מניין היה לי הכוח להילחם ולהתמיד- שום "חוויה" נוראית אינה מגיעה לקרסולי איבוד אח אהוב!) שנת 1968 הייתה שנת "ההשתחררות" שלי מכל פשרות בחיי (פשרות וויתורים בורגנים של נימוסים וכו') וזה הרבה לפני שהתנועה הפמיניסטית החלה לפעול) אז גם החלטתי באופן מודע שהאומנות תהיה המקצוע שלי (איזו יהירות עבור אשה - כלומר המאבק היה בתור "אמן" לא תור אשה דווקא) (בגיל 19 הייתה לי תערוכה ראשונה בבית קפה בחיפה שהייתה הצלחה עצומה והזיקה ל"צניעות" שלי) באותה עת, החלו תנועות המחאה בצרפת והפילו את דה גול עבורי, שהשתתפתי בתנועה זאת היה הלגיטימציה להשתחררות שלי, שהיתה המרד כנגד השלטון האוטורטטיבי הבורגני המילטארסיטי. בלונדון 80 חשבו שהאוהל שהצגתי היה אוהל בדואי ואפילו ב- ניו ירק 79, שאלו אותי אם הבדואים הם משפחתי; המאהל שלי "הכביכול" חופשי שלי הטעה אנשים בזהרתי כאילו אנוכי היא זאת שבאה מהמדבר -אפשר לאמר שכ-10 שנים לאחר תנועת המחאה- האמנות שהצגתי היא זאת שהתפתחה הן כשפה אמנותית צרופה עם הדינאמיות ההתפתחותית שלה אשר מאוד מקפידה על הדינאמיות הפניית שלה (היצירה) אשר "מולידה" בערך כיצירה אחת לשנה; והיא, האמנות שהובילה אותי לשחרור כמעט מוחלט; באמצעות הפרוקטים שהיו כל אחד בנפרד קשור לקונטקסט הסביבתי-פוליטי ויחד יצרו והיוו אולטרנטיבה תרבותית; הייתי קוראת להם "פרוייקטים של שלום".
אולם, אם "עולם האמנות" אינו מסוגל לקרוא את השפה ועל אחת כמה וכמה תנועות השלו אשר לא הבינו שקיימת אמנות אשר מחד מבטאת את המעורבות הפוליטית ומאידך שומרת על עצמאות סגנונית בקונטקסט האוונגרדי של המילה.
לדאבוני הרב, עדיין מקבול שהסגנון ה"ריאל-סוציאליסטי" והפרופוגניסטי הוא המקובל בתוך התנועות הפוליטיות של השמאל. כאשר אני מעמידה פרויקט באופן אינדיבידואליסטי הרי שהאנשים אשר מעורבים בתנועות המחאה אינם מסוגלים "לקרוא" זאת ואינם מסוגלים לפעול ללא תנועה או מפלגה מאחור - באופן אישי.

לאלו שיטענו שזאת אמנות פוליטית אומר שזאת אמנות צרופה בקונטקסט חברתי הפועלת באופן לגמרי עצמאי ולא מגוייסת למפלגה זאת או אחרת. לא אכנס עתה לפרטי העבודה שכבר מתוארים בקטלוג.

השנה בדוקמנטה זאת הייתה השנה "הגדולה" של האמנות הגרמנית הצעירה כמו האיטלקית (לא באותה מידה) בתוספת האמנים המושגיים האמריקאים של תחילת שנת השבעים. זרם חדש אינו מחסל זרם ותיק יותר (כמו שקורה כאן) -כל דיכפין מלך) אפשר לומר שהגרמנים "החדירו" את הזרם הגרמני החדש בעצם זה שהציגו אותם תחת כיפה אחת עם קארל אנדרה סול לויט, סרה, וכל היתר.
"חזרה לפרימיטיויזם, לדמות האדם" וכל אלה היו המוטו של הבינאלה; היו חסרים בעיני שני אמנים - אנוכי ופנחס כהן גן עפ"י התמטיקה של הבינאלה. האמנות הגרמנית שולטת בכיפה מעניין שכולם עוסקים אבל עם ישראל אולי האחרת - המחאתית! שעדיין אינה מבינה דבר. אני "חזרתי" לציור (ר. מניפסט 1975) באמצעות עבודת החול (חומרים שהכנתי במו ידי על כל התהליך שהוא מסובך ביותר) כאשר המרד שלי או האנטי תיזה היתה היסודות המושגיים; האמנים הגרמנים יצאו באותה עת מאתה נקודת המוצא גם כאנטי תיזה לאמנות המושגית האינטלקטואלית גרידא - המאבק שלהם נשא פרי והם הפכו לזרם מוכר ומרכזי. קשה היה לי לסווג עצמי או לראות עצמי שייכת לאמנות הישראלית כפי שהיא "מופיעה" כעת. משום ששתי האסכולות; האחת הדוגלת בלוקאלי הסגור (ואז יוצא משהו כמו פיגור) [...]

לכן כאשר יצאתי עם הפרויקטים החוצה התייחסו לעבודות כאל אוונגרד פאר אכסלנס ואם כפי שאדם ברוך כתב במאמרו "האושר הוא פמיניסטי" ושההשפעה שלי היא מועטה בנוף המקומי של השבעים - הרי שבאמת אפשר לומר שההשפעה היא ללא ספק משמעותית בחוץ; כאשר יסדנו ב-78 את הקבוצה הבינלאומית (עם מרי בית אדלסון, סוסאן לייסי, ניל ילטר ואשר עלתה על שרטון בגלל בעיה של לאום (לא רציתי להיות נספחת וגם לא הגרמניה - של אמריקאיות) וגם משום שלכל אחת מאיתנו היתה תשתית תאורתית שונה מידי. היה ברור לי שאם אציג אוהל לצד זה של מרי בית אדלסון יאשימו אותי בגניבה - בו בזמן שההפך הוא הנכון;  גם לאמנית הגרמניה היו בעיות דומות לשלי - של אי וודאות וחוסר בטחון תאורתי ביחס לאמריקאיות, אולם בינתיים היכן היא נמצאת והיכן אני! התיאוריה הגרמנית צמחה ועלתה לכותרות בינלאומיות ואילו כאן הכל מתדרדר הולך!

הבית הלבן (ב' ו- א') בעצםב הם התשתית להבנת הפרויקטים ובעצם את כל הקונטקסט החברתי של מה שבעצם השארתי מאחור מבחינה תרבותית; "היבשת האבודה של אירופה" - ברלין 1914. בשנות העשרים כאשר אמרו לאם אבי באומניבוס "גברת מה את עושה כאן , תסעי לפלשתינה" - היא באמת ארזה את חפציה ושבה לחיק משפחתה שנמצאה בבוקובינה ושם עסקה בבנית עתיד בני אחיה הדתי לתוך העתיד המקצועי ולא הדתי, וכמו כן לטפח את בנה לתוך קריירה מבטיחה (מתוך המאמץ לצאת מהשבטיות המשפחתית והדתית) ולהיות חלק מהבורגנות המצליחה שהיתה האתגר של ה"איש הקטן". כדי להבין את האכספרסיניזם ואת המשא/מסע אישי/חברתי של אמנותי מוכרחים להכיר את כל המרכיבים החברתיים. אך, אך כמה שאני מתקנא בדני קרוון אשר מסוגל להגדיר את החולות שלו כחלק מיופי חויית הילדות שלו - חולות יפים הרמונים; החולות שלי הם אלה של אותם מהגרים אירופים שנטשו (מבחירה) את אירופה (פאריז בשלב זה) את זוהר סוף שנות הארבעים מאחור ואת חופי אירופה למען חולות "צורמים" ונטישת תרבות "חיק המשפחה" (הכח של יהודים היה במשפחה היהודית ובאיחודה) במטרה למצוא בית/חורבן אישי. הייתי מגדירה את השתייכת לאותו דור שלאחרי המלחמה - של פאסבינדר ושל הלמה סנדרס בראמס; לאחר המלחמה - כיצד אפשר עוד להיות גרמני - ולאן אפשר עוד ללכת בתור גרמני? ואנחנו - לא אפשר עוד ללכת בתור יהודיה - מה עוד אפשר היה לעשור עם האנטישמית ח[וץ] מאשר לעבור ממקום למקום ואשר המפלט היחידי היה "הציונות"; למצוא "בית"; להפוך את הטיפוס "היהודי" הגלותי למשהו בזוי כדי למצוא במקום את "הסופר-הירו" ולשאת את תוית הגיבור על הגב. הישראלי החדש כתחליף ליהודי הגלותי. המיליטאנטיות אבל הפכה למיליטריזם; ההרואיזים שלי הוא אנטי הירואיזים; אך, אך, מה קרה בשנתיים האחרונות. הראיון עם גפן - בן החלוצים הנחמד- בן העליתה ההתיישבותית הזועק- די! "הדור שלנו רוצה שלום ולא צבא"! כן, בספרות ובתיאטרון קל לקרוא את השפה. באמנת השפה המופשטת אינה מובנת - מה גם שהיא העבירה מסרים דומים - כעשור קודם לכן - השחרור מהחברה האוטורטטיבית-צבאית. הנריק ברודר הוא כיום מיליטנט יהודי גרמני (לשעבר) - ישראלי עתה (לפי זכות השבות) ונלחם באליס שוורצה הפמיניסטית הגרמניה מייסדת "אמה"; השמאל הגרמני החדש מחפש מה שאנו חיפש[נ]ו - אלא שהם יצרו תשתית חשיבה אינטלקטואלית חוץ ממסדית חזקה ביותר ואילו אנו המתקדמים במיעוט הקטן ביותר. עדיין בשלב החיתולי של הזעקות על הבריקדות ולאו דווקא בריכוז שבעשיה. אצלנו כולם זועקים ומדברים - אבל כמה קשה העשייה שבבידוד; צריך להיות לבד כדי להתבשל ולהתחלק וכדי לעשות ושוב לבד. עתה כותב עמוס עוז על הישראלי הנודד על "השלום המושלם"  על החלום לצאת מהקיבוץ מהחברה המתורבתת ולברוח למדבר, לקרקע הבתולית, לברוח מהספירה הסופר פרוסית של בית האב/אם (כשהכל מתויק בסדר מופתי במגירות) כדי לצאת ישר למדבר לבנות משהו חדש בתולי משום דבר משום מקום שם אירופה איננה יותר; כיום כאשר אני שבה לאירופה ורואה את הנוער הולך לשום מקום - משום שההורים וההיסטוריה כבר אמרה הכל והמנהגים מוגדרים ומותחמים והרכוש מוגדר והכל ברור (כעת כבר פחות) הרי שלעיתים כאשר אני שבה "לשום מקום" הזה שלי - אני אומרת לעצמי "כמה קשה ליצור "ארץ" וכיצד עושים ארץ?"

ובסוף מסתבר שהזרם החדש (    ) או הבארוק המשתולל [...] 

עתה כאשר כולם מאבדים את האשתונות (אצלי זה התבטא בתקופת הציור האכספרסיוניסטי 73-63) התהליך הוא או ההתאבדות החברתית (האכספרסיוניזם המטורף של האמנים משקפים אך מצב זה) או דרך שאנו כי הלכתי בה "האנליזה של האכספרסיוניזם" (מה היה קורה אילו ואן גוך היה עובר את משבר האוזן שלו - הוא היה הופך לבחור שקט ומאוזן) שהיא האנליזה של האי-שפיות והבית הלבן - השקט של השפיות 

(מיפוי חברתי/אישי)

(נכתב באביב, 83)

כל הזכויות שמורות ©